
20 ינו פגיעה עצמית ואובדנות
נתחיל מהסוף: פגיעה עצמית ונטייה אובדנית נמצאות במתאם ובמובן זה, יש להתייחס לפגיעה עצמית, קלה או חמורה, כאל גורם סיכון לאובדנות. לצד זאת, חשוב להדגיש כי מדובר בתופעות מובחנות.
פגיעה עצמית מוגדרת כפגיעה של אדם בגופו באופן שאינו מכוון לגרימת מוות. ואכן, לא פעם גם אנשים הפוגעים בעצמם בצורה קשה דרך חתכים, כוויות ושריטות עצמיות לא יסכנו את חייהם. נטייה אובדנית, לעומת זאת, כשמה כן היא והיא מכוונת לגרימת מוות, גם אם האקט שנעשה בפועל אינו מגיע לכדי סיכון חיים של ממש. אם כן, מדוע מתקיים בכל זאת קשר בין פגיעה עצמית לבין אובדנות? שני כיווני חשיבה מציעים הסברים סותרים לקשר בין שתי התופעות.
מודל ה"מיקרו-התאבדות" מציע כי פגיעה עצמית ואובדנות נמצאות על אותו הרצף, וכי ברגע שהתבססה לגיטימציה פנימית להפניית אגרסיה והרסנות כלפי העצמי, נטייה זו הולכת ומחמירה עד כדי אובדנות. התומכים במודל חשיבה זה מצביעים על כך שפרקטיקות פגיעה עצמית אכן נוטות להחמיר ולהיהפך תדירות יותר ככל שהאדם מרבה להשתמש בהן.
מודל "מניעת ההתאבדות" מציע כי פגיעה עצמית לא רק שאינה נמצאת על ציר אחד עם המעשה האובדני אלא להיפך, מכוונת למניעת אובדנות במצבי מצוקה קיצוניים. ואכן, לא פעם אנשים הפוגעים בעצמם מתארים כי הפגיעה העצמית מהווה אסטרטגיה יעילה להפחתת מצוקה נפשית בלתי נסבלת.
המחלוקת בין המודלים לא בהכרח ניתנת לפתרון, אך קיימת הסכמה לגבי עוצמת המצוקה שבבסיסן הן של פגיעה עצמית והן של אובדנות. גם האדם האובדני וגם האדם הפוגע בעצמו הגיעו לנקודה בה משאביהם הפנימיים והחיצוניים אינם מספיקים להתמודדות עם סבלם. בנקודת זמן זו, מתרחשת הפנייה לאסטרטגיה קיצונית כמו פגיעה עצמית או אובדנות.
בנקודה זו ניתן לשאול מדוע גם בוגרים ומתבגרים אינטליגנטיים, בעלי יכולות ורבליות גבוהות ובעלי קשרים חברתיים ו/או משפחתיים, אינם מצליחים לתקשר את קשייהם באופן אפקטיבי. התשובה לכך היא מורכבת, אך אחת הדרכים להתבונן בה היא לחשוב על הפנייה לגוף כאל ניסיון לתקשר רבדים של הנפש והחוויה אשר אינם מעובדים ומובנים דיים בכדי שאפשר יהיה לתת להם מילים. למשל, נפגעי.ות טראומה מינית נמצאים.ות בסיכון מוגבר לפנייה אל פגיעה עצמית מאחר והתכנים הנפשיים שבבסיס מצוקתם הם בלתי נסבלים מכדי שאפשר יהיה לנסח אותם במילים. לצד זאת, לא כל מי שפוגע בעצמו או מגלה נטיות אובדניות בהכרח חווה אירוע טראומטי. במקרים מסוימים שילוב בין גורמים אישיותיים ונסיבות חיים מונע התמודדות טובה עם העולם הרגשי כך שגם אירועים ואתגרים מתונים נחווים כמציפים מדי.
ההבחנה בין פגיעה עצמית לבין אובדנות משמעותית מאחר והיא משליכה על אופן ההתייחסות והטיפול. התייחסות אל פגיעה עצמית כאל נטייה אובדנית עשויה להחמיץ את המצב הרגשי בו האדם עצמו נמצא ואף לטשטש את המצוקה בה הוא שרוי. לדוגמה, הורים למתבגרת שפגעה בעצמה הניחו כי מדובר ב"איום אובדני" לא רציני ומניפולטיבי, ובכך החמיצו את ניסיונה לתקשר מצב מתמשך של מצוקה ללא כוונה אובדנית. בדומה, כאשר כוונה אובדנית נתפסת כפגיעה עצמית, דבר שעלול לקרות בקרב אנשים שהם אובדניים ופוגעים בעצמם בו זמנית, ניתן שלא לזהות עלייה במצוקה ובכוונה האובדנית המיידית.
לסיכום, על אף שמדובר בשתי תופעות מובחנות, פגיעה עצמית ואובדנות עשויות לנהל ביניהן יחסים מורכבים ומבלבלים. לכן, בכל מקרה של פגיעה של אדם בגופו יש לפנות לאיש מקצוע אשר יוכל לסייע בזיהוי ואבחנה, ולהציע תכנית טיפולית מתאימה.